האם כפיית חיסונים תחול גם על חיסוני השפעת?

עודכן: 11 בינו׳ 2020


רני כשר www.vaccines-facts.info

כאשר בוחנים את נתוני החיסון נגד שפעת בעשור האחרון, מבינים היטב את הפאניקה שמנסה לעורר משרד הבריאות דרך ערוצי התקשורת היומית, וכן בהודעות הדוברות שלו ובאתר האינטרנט. בכל העיתונים מספרים לנו על חומרתה של המחלה, ומדגישים את חשיבותם של החיסונים. גם כאשר המספרים של החולים הקשים והנפטרים הוא קטן מאד יחסית למחלות אחרות, דואג השלטון, דרך התקשורת, "לחרחר" את מחלת השפעת ללא הפסק. כך למשל בידיעות אחרונות מיום 27.2.2018:


אבל מסתבר שכל זה לא עוזר. ממוצע שיעור החיסון לשפעת באוכלוסייה הכללית אמנם בעלייה בשמונה השנים האחרונות (16% בעונת 2011/12 יחסית ל-20% בעונת 2018/19) אבל בחמש השנים האחרונות הוא נותר כמעט קבוע – בין 20 ל-21 אחוז. לגבי הכיסוי החיסוני אצל ילדים מתחת לגיל 5 הממוצעים באותו סדר גודל, (מקסימום 26% בעונת 2014/15) אבל בשנתיים האחרונות הכיסוי החיסוני לילדים קטנים הוא 18% בלבד. עם זאת, בקרב אוכלוסייה המבוגרים מעל גיל 65, אשר מוגדרים כ"קבוצת הסיכון העיקרית", הכיסוי החיסוני גדול הרבה יותר, והממוצע בשמונה השנים האחרונות (למעט עונת 2012/13 עבורה לא מצאתי את הנתונים) הוא 62%. נתון זה מעמיד את ישראל במקום ה-9 בקרב מדינות ה-OCD, ובמקום טוב מעל הממוצע העומד על 50.2. עם זאת, גם מספרים אלו נמוכים מהיעד החיסוני שהציב אירגון הבריאות העולמי לאוכלוסייה המבוגרת: 75 אחוז[1]. היעד החיסוני הזה הוא למעשה רף "חיסוניות העדר" עבור מחלת השפעת, ע"פ WHO (להלן).


כאשר משווים את נתוני הכיסוי של חיסון השפעת אצל ילדים ובכלל האוכלוסייה, לשיעור החיסונים של חיסון ה-DTaP או לחיסון החצבת, אפשר לראות שמדובר במספרים מאד-מאד נמוכים. ישראל אמנם נמצאת במקום ה-8, במספר המכובד של 98% (הן לחצבת והן ל-DTaP, נכון לשנת 2017), אבל כפי שאפשר לראות מהדיאגרמה – מרבית המדינות עוברות את רף 90%, כך שלפחות בנושא חיסוני החצבת וה- DTaP יכולים גופי הבריאות להתגאות.




כיסוי חיסוני השפעת בקרב הצוותים הרפואיים

דו"ח התחסנות הצוותים הרפואיים כנגד שפעת לשנים 2014-2018 מראה שהשיעור החיסוני הוא מצב "ביניים". מדובר אמנם במספרים גבוהים יותר מהשיעורים באוכלוסייה הכללית, אבל גם הם נמוכים יחסית, הן לשיעורי ההתחסנות בקרב האוכלוסייה הבוגרת, ובוודאי יחסית לשיעורי ההתחסנות למחלות הילדים. מדובר על ממוצע של כ-40% בשנים 2014-2018. השיעור הכללי של חיסון נגד שפעת בקרב צוותים רפואיים בישראל ירד בשנים האחרונות מ-45% בשנת 2015-16 , ל-36% בשנת 2018-19. שיעור זה נמוך מנתוני חיסון צוותים בארה"ב (78.4%), באנגליה (68.7%), ובקנדה (50%)[2].



שיעור האחיות המתחסנות נמוך משיעור הרופאים המתחסנים, למעט בקופות החולים בשנת 2018 בבתי החולים הכלליים 45% מהרופאים התחסנו בעוד שרק 36% מהאחיות התחסנו. מגמה זו דומה לנתונים המדווחים בארה"ב שם 96.1% מהרופאים מתחסנים לעומת 90.5% מהאחיות מתחסנות[3].


על פי דו"ח זה, "יש מספר גורמים שמשפיעים על נכונות והיענות של איש צוות רפואי להתחסן. גורמים אלו כוללים גורמים הקשורים לחיסון עצמו, כגון התפיסה כי החיסון הוא חשוב למטפל עצמו, למטופל, ולבני משפחתו של המטפל; נגישות החיסון, קבלת החיסון בעבר, או גורמים הקשורים לבן-אדם כגון גיל מבוגר יותר, ותק בעבודה, מצב משפחתי, קשר ישיר עם אוכלוסיות בסיכון ושביעות רצון גבוהה מהעבודה. מאידך, יש מספר גורמים שמשפיעים על חוסר ההיענות להתחסן ולמשל חשש מתופעות הלוואי, חשיבה שמחלת השפעת אינה מחלה רצינית, פחד וספקות לגבי אפקטיביות של החיסון. בקרב עובדי בריאות אשר מקום עבודתם מחייב התחסנות, יש גם התנגדות על בסיס (אי) חופש בחירה".